יומן יומן, אוקטובר 28

28 באוקטובר - החלטנו להתחיל את המסע של ים - תיכוני מגנואה כדי להזכיר לאנשים שהנמלים שרוצים להיסגר בפני פליטים ומהגרים פתוחים, פתוחים תמיד, להעמיס נשק. רשמי ולא חוקי.

בעיר ליגוריהבחודש מאי האחרון סירבו העגנים מפילט-קגיל להעמיס ספינה, בחררי ינבו, שעל פי החשד נשאה על סיפונה כלי נשק לתימן, שם, החל מ- 2015, מתנהלת מלחמת אזרחים.

מלחמה שנשכחה על ידי כל מי שבנוסף לאלפי ההרוגים גורמת למשבר ההומניטרי הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

בגלל המלחמה, העוני בתימן עבר מ- 47% מהאוכלוסייה ב- 2014 ל- 75% (צפוי) בסוף ה- 2019. הם ממש רעבים.

זו הייתה רק ירידה בסחר הנשק העצום בעולם

הנטל של בחרי ינבו היה רק ​​ירידה בסחר הנשק העצום בעולם, אשר בתקופת ארבע השנים ה- 2014-2018 גדל ב- 7,8% בהשוואה לתקופה שארבע השנים הקודמות וב- 23% לעומת התקופה 2004-2008.

האחוזים אומרים מעט, אז בואו נגיד את זה בערכים מוחלטים:

ב- 2017 ההוצאה הצבאית העולמית הייתה 1.739 מיליון דולר, או 2,2% מהתוצר המקומי הגולמי בעולם (מקור: Sipri, המכון הבינלאומי לשטוקהולם לחקר השלום).

בראש הדירוג נמצאים חמש היצואנים העיקריים: ארצות הברית, רוסיה, צרפת, גרמניה וסין.

יחד, חמש המדינות הללו מייצגות כ 75% מסך היקף יצוא הנשק בחמש השנים האחרונות. זרימת הנשק גברה במזרח התיכון בין 2009-13 ל- 2014-2018.

צריך להיות עיוור כדי לא לראות את המתאם בין הגירה בים התיכון למלחמות

עלינו להיות עיוורים לא לראות את המתאם בין הגירה בים התיכון למלחמות, בין בריחת הרעב ומכירת נשק.

עם זאת, אנו עיוורים. למעשה, בואו נגיד את זה טוב יותר: אנו בוחרים להיות עיוורים.

בדיוק כמו שנכנענו לאדישות למותם של מהגרים בים, התפטרנו גם מתוכנו לשקול ייצור ומכירה של
נשק כהיבט "פיזיולוגי" של הכלכלה.

מפעלי נשק מספקים עבודה, הובלת נשק מספקת עבודה, ואפילו מלחמה, אפילו מלחמה, שהופרטה עכשיו, היא עבודה.

במדינות המערב שהתמזל מזמן לחיות בשלום יותר משבעים שנה, ביטלנו את עצם הרעיון של מלחמה, כאילו
זה היה דבר שלא נוגע לנו.

סוּריָה? זה מאוד רחוק. תֵימָן? זה מאוד רחוק. כל מה שלא קורה ב"גן שלנו" לא נוגע בנו.

לא יכולנו להימנע מהשאלה: מה אוכל לעשות?

עצמנו את עינינו ופשוט הנידנו את ראשנו לחדשות כיוון שאם בחרנו לראות, להזדהות עם אנשים שמרגישים מלחמה בעור שלהם, לא היינו יכולים להתחמק מהשאלה: מה אוכל לעשות?

ביום הראשון הזה באונייה שהרוח מתחזקת ומקשה על מעשה אחר מלבד להיות בתא הטייס ולדיבורים (בין התאמה לזו של המפרשים, כמובן) אנו דנים בדיוק בזה:

התפטרות מול מלחמה, איך אתה מרגיש חסר אונים מול ציוד של מיליארדים שמניע את מכונת המוות.

אנחנו אפילו לא יכולים לדמיין 1700 מיליארד דולר!

אולם בדיון כולנו מסכימים על דבר אחד: החשיבות לשאול את עצמנו: מה אוכל לעשות?

הפתרונות עשויים להיות שונים מאדם לאדם, אך השאלה זהה לכולם.

הפתרונות עשויים להיות שונים מאדם לאדם, אך השאלה זהה לכולם מכיוון שהיא זו שמסמנת את ראשית התודעה, המעבר מפאסיביות למחויבות לשיפור העולם סביבנו.

נסה לשאול את עצמך: מה אוכל לעשות?

בינתיים, בשעה 12 בבוקר, מיסטרל מכריע. כולנו נרות והניווט מתחיל.

בקפידה ודורשת מאלו שצריכים להיות תחת מכסה לכתוב. נצטרך לחכות לתחנה הראשונה. נתראה אחר כך.

---

צילום: אלסיו ואנדראה, המלחים הצעירים של אנשי הצוות שלנו ליד החרטום עם דגל מצעד העולם.