יומן יומן, נובמבר 3

3 בנובמבר - לא ניתן לעמוד בפניו של אינמה. יש לה שנים רבות של לוחמות פסיפיסטית מאחוריה והיא הגיעה למבוק מלא אנרגיה וחיוכים.

תכננו את הבמה של ברצלונה ובינתיים דיברנו על המתרחש בעיר. את הבירה הקטלונית חוצים מדי יום
ביטויים: הגינוי של המנהיגים הפוליטיים העצמאיים השפיע על קיטוב וההתנגשות הפוליטית הסתיימה ללא מוצא.

התחושה היא שאיש לא יודע לצאת מזה. ברצלונה נכון לעכשיו היא לא אחת, אבל מדובר בשתי ערים: זו של הקטלונים בהמשך, ושל התיירים שמצלמים את הביטויים והסאגראדה פמיליה באותה סקרנות.

שתי ערים שנוגעות אך אינן נוגעות זו בזו. נראה כמעט כי עבור תיירים האירועים אינם אלא מחזה ציורי.

זה אומר הרבה על הרגל הכללי לסכסוך. לא כך עבור אלה שגרים בעיר זו וחשים לעומק את ההתפתחות שהאופוזיציה הזו גורמת.

אנו מארגנים את עצמנו לברך על סירת נאריקו סקאשיטה, היבקושה

זה נדון גם על סיפון הבמבוק כשאנחנו מארגנים לקבל את פניו של נאריקו סקאשיטה, היבקושה, ניצול הפצצה הגרעינית בהירושימה.

נריקו מגיע בשתיים אחר הצהריים עם מסומי, המתורגמן שלה. אנחנו מחכים לזקנה וחצי שעה אנחנו משוטטים בחיפוש אחר סולם כדי לעלות על הסיפון.

כשהוא מגיע הוא משאיר אותנו חסרי מילים: גברת בת 77 שנים שעוברת בזריזות של ילדה. אתה עולה על הלוח למעשה ללא עזרה.

כשהפצצה התפוצצה בהירושימה, נאריקו היה בן שנתיים. כל חייו עמדו בסימן פצצת האטום.

אנחנו יושבים בכיכר, סביב השולחן בו אנו אוכלים ועובדים. יש שתיקה ומחכה.

נריקו מתחיל לדבר: "אריגטו...". תודה, זו המילה הראשונה שלך. היא מודה לנו על הפגישה ועל ההקשבה לה.

קולו רגוע, הביטוי רך, אין כעס בדבריו, אך יש נחישות גרניט: להעיד.

המבוגר מבין אנשי הצוות זוכר את שנות המלחמה הקרה

המבוגר מבין אנשי הצוות זוכר את שנות המלחמה הקרה, את הצעדים הפציפיסטיים הארוכים נגד נשק גרעיני.

הצעירים ביותר יודעים מעט, אפילו סיפור סיום מלחמת העולם השנייה והפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסאקי הוא אירוע רחוק עבורם. עם זאת, רק שבעה עשורים חלפו.

"הייתי רק בן שנתיים כשהפצצה התפוצצה. אני זוכרת שאמא שלי מכבסת בגדים. ואז משהו גרם לי לעוף", אומר נריקו.

הזכרונות האחרים שיש לו מאותו היום הם אלה שהוא בנה מחדש במהלך השנים דרך סיפורי אמו ובני משפחה אחרים.

משפחתו של נאריקו התגוררה קילומטר וחצי מנקודת ההשפעה של הפצצה. אביו היה במלחמה בפיליפינים, ואמו ושני ילדיו הקטנים, נריקו ואחיו, התגוררו בהירושימה.

הפיצוץ הפתיע אותם בבית: הבזק, אחר כך החושך ומיד לאחר רוח אלימה שהרסה את הבית.

נריקו ואחיה נפצעים, האם מתעלפת וכשהיא מתאוששת

נריקו ואחיה נפצעים, האם מתעלפת וכשהיא חוזרת להכרה היא תופסת את הילדים ובורחת. כל חייו ישאו בלבו את האשמה בכך שלא עזר לשכנו שביקש עזרה קבורה תחת ההריסות.

"אמא שלי סיפרה לי על הקול הזה שביקש עזרה. היא לא יכלה לעשות דבר למען חברתה ושכנה

הוא היה צריך להציל את ילדיו. היא הייתה צריכה לבחור וזה גרם לה להרגיש אשמה כל חייה", אומר נריקו.

עם הילדים האישה יוצאת לרחוב, בלי לדעת לאן ללכת. הגיהינום נמצא ברחובות: אנשים מתים, חתיכות של גופות מרוסקות, אנשים שהולכים במודע עם גופם בבשר חי מכוויות.

חם וכולם צמאים ורצים לנהר. גוויות של בני אדם ובעלי חיים צפים במים.

גשם שחור מתחיל לרדת, כמו חתיכות פחם. גשם רדיואקטיבי. אבל איש אינו יודע.

האם מעמידה את ילדיה תחת חופה כדי להגן עליהם מפני הנופל מהשמיים. במשך שלושה ימים העיר שורפת.

תושבי הירושימה האמינו שנפגעו מפצצה חזקה

איש אינו יודע מה קורה, תושבי הירושימה פשוט חושבים שהם נפגעו על ידי פצצה חדשה וחזקה.

וברגע זה הזיכרונות של נריקו הופכים ישירים: "הייתי בן שתים עשרה, וכמו כל תושבי הירושימה, חשבתי שאני שונה.

השורדים, שנפגעו מהקרינה, חלו, נולדו ילדים בעלי מום, היו אומללות, הרס, והפלינו אותנו בגלל שאחרים ראו בנו רוחות רפאים, שונות. בגיל שתים עשרה החלטתי שלעולם לא אתחתן.

לא קל להבין מה חוו בהירושימה לאחר הפצצה.

דבר אחד ברור: התושבים לא ידעו דבר על השפעות הקרינה ולא הבינו מה קורה; למחלות, לעיוותים לא היה שום הסבר.

וזה לא היה במקרה. היסטוריונים תיעדו צנזורה מכוונת ורדיקלית על השפעות פצצת האטום, צנזורה שנמשכה לפחות עשר שנים.

לא היה צריך להיות ידוע ששתי הפצצות הללו שנפלו על הירושימה ונגסאקי במוטיבציה לסיים את מלחמת העולם השנייה ולשכנע את יפן להיכנע, ישפיעו על הדורות הבאים.

המלחמה למען תושבי הירושימה ונגסאקי עדיין לא הסתיימה.

נריקו ממשיך לספור. היא מספרת על איך החליטה להיות עדה חיה: "אמא שלי לא רצתה שאדבר על זה. היא חששה שהם יסמנו אותי ויפלו אותי

עדיף לשתוק ולהמשיך הלאה. כשפגשתי את מה שבעלי הולך להיות, גם מהירושימה, משהו השתנה.

חמי אמר שעלינו לספר, שעלינו להסביר לעולם את החוויה שלנו כדי שזה לא יקרה שוב. אז החלטתי לנסוע
מסביב לעולם ולספר את זה".

הוא מספר לנו כאשר פגש את בנו של הטייס של אנולה גיי, המחבל שהטיל את הפצצה

הוא מספר לנו כשהיה בבית ספר בארצות הברית ונאלץ להתמודד עם הספקנות והקור של חלק מהנערים שלא רצו לשמוע
את דבריו, וכאשר פגש את בנו של טייס אנולה גיי, המפציץ שהטיל את הפצצה.

כמעט שעתיים עברו ולמרות התרגום המאמץ, מיפנית לספרדית וספרדית לאיטלקית, לא היה זמן להסחת דעת.

כשהגיע הזמן להפסקה, אחד הצוותים שואל בעדינות את נאריקו:

"אתה רוצה תה?" יש כאלה שלא יכולים להכיל יבבה.

על סיפון הבמבוק הכל מעט ספרטני, המים לתה מבושלים בדרך כלל בסיר הגדול, אותו הדבר בו אנו מבשלים את הפסטה, ואז אנו זורקים את השקיות ומגישים הכל עם מצקת בכוסות פשוטות.

עלינו להודות כי טקס התה שלנו משאיר הרבה רצוי.

עלינו להודות כי טקס התה שלנו משאיר הרבה רצוי. דמיין מה יחשוב האורח היפני שלנו.

סרקנו אותה מחכה לתגובה. קח את הגביע, הראה חיוך בהיר, הרכין את ראשך ואמר: אריגטו.

עכשיו חושך נאריקו ומסומי חייבים לחזור. אנחנו מחבקים, ניפגש בסירת השלום בעוד 48 שעות.

זמן קצר לאחר שנכנסים לינה רנה, אינמה, מגדה ופפה, הרעיון הוא לרגע של השתקפות יחד, אבל בסופו של דבר אנחנו מספרים את הסיפורים שלנו
בזמן שאנחנו אוכלים את העוגיות שהביאו לנו.

ובוא נכין עוד תה. זה טוב להיות במבוק עם חברים חדשים וטוב לחשוב שיש רשת של אנשים שמתמידים בעקשנות בעבודתם לפירוק גרעיני כבר שנים.

האתגר החדש לפירוק הנשק הגרעיני הוא להגיע לאישור 50 של ה- TPAN

"היינו צעירים כשהתחלנו, עכשיו יש לנו שיער לבן. ביצענו כל כך הרבה קמפיינים, סבלנו הרבה תבוסות וכמה ניצחונות כמו הקמפיין הבינלאומי של ICAN לביטול הנשק הגרעיני, פרס נובל לשלום 2017", אומר אינמה.

האתגר החדש לפירוק הנשק הגרעיני הוא להגיע לאישור 50 של ה- TPAN, האמנה הבינלאומית לאיסור נשק גרעיני.

זו המטרה הראשונה של חודש מרץ. כולנו צריכים להיות מודאגים שיש מכשירים גרעיניים 15.000 בעולם, מהם 2.000 פעיל ומוכן לשימוש תוך דקה; באירופה ישנם מכשירים גרעיניים 200, שרובם נמצאים בים התיכון.

עם זאת, נראה כי ההתמקדות באנרגיה גרעינית הגיעה לסוף רשימת העדיפות של מדינות ודעת הקהל, אם כי, בניגוד לנריקו הקטנים והיפנים של 1945, אנו יודעים בדיוק מה ההשלכות של פצצה אטומית: מלחמה מפחידה שנמשכת דורות.